<h1>תוספות רבינו אלחנן — ע"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[ע"ז ו' ע"א] אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר. דלדידיה (אינה) [אתי] מכל החי למעוטי טריפה, ותימה דמסתמא אית ליה טריפה חיה, דבחולין [נ"ז ע"ב] משמע דאפי' למ"ד טריפה חיה יכול להיות דאינה יולדת, ומשמע לכאורה דלמ"ד יולדת ודאי חיה היא. ועוד דודאי הך סוגיא אתיא שפיר כמ"ד טריפה חיה (כמו) מדפריך בסמוך ודלמא נח גופיה טריפה הוה אעפ"י שחיה הרבה אחר כך, ואליבי' פריך ודילמא נח גופי' טריפה הוה, ולא מימעיט טריפה מאתך, כי אם מכל החי, וא"כ קשה היכי מימעיט לה ממכל החי כיון דחיה היא, וגם ניחא ליה לאוקמי קרא למעוטי טריפה טפי מלמעט מחוסר אבר, והא בשילוח הקן (ק"מ ע"ב) קאמר דלמ"ד טריפה חיה אין לי למעט טריפה מחיות, כי אם למעט מחוסר אבר, והוי איפכא ממאי דאמר הכא. וי"ל דאי טריפה חיה, משמע טפי החי וחיות למעוטי מחוסר אבר מלמעט טריפה והיינו טעמא דההיא דשלוח הקן, אבל הכא לענין קיום העולם סברא הוא דקפיד טפי בטריפה מבחסרון אבר, דאע"ג דחיה אינה חיה כל כך כאילו היתה בריאה, ובריש פ' אילו טריפות (מ"ב ע"א) דדריש דטריפה חיה מזאת החיה אשר תאכלו חיה זאת אכול חיה אחרת לא תאכל, ואין לתמוה במה שקורא אותה חיה אע"ג דהכא משמע למעוטי מהחי, דהתם באלו טריפות לא סגי' דלא קרי לה חיה דהא קאתי לאשמועינן דטריפה חיה, מ"ר. ומה שפי' דמאן דאית לי' טריפה יולדת אית ליה נמי דחיה, נ"ל עוד לדקדק מהך סוגיא גופה, דמאי קא פריך אלא למ"ד יולדת מאי איכא למימר היכי מימעיט מלהחיות זרע, הא שפיר מימעיט אם אינה חיה י"ב חודש שהרי י"ב חודש היו בתיבה כדמוכח קרא, ולא שמשו בתיבה (כדאיתא סנהדרין ק"ח ע"ב) א"כ מתי יולידו, אלא משמע דאית ליה נמי טריפה חיה, ור' אומר שבזה י"ל דנח לא היה יודע שיהו בתיבה י"ב חודש וא"כ מלהחיות זרע לא הבין נח מיעוט טריפה כיון דיולדת היא.
[ע"ז ו' ע"א] דלמא נח גופיה טריפה הוה. ואעפ"י שחיה הרבה אחר כך וי"ל דחיות גמור ובריאות גמור לא היה לו כבתחילה. אבל ממכל החי מימעיט שפיר טרפות, אע"ג דסבירא ליה טריפה חיה כדפרי' לעיל, גבי קיום העולם סברא הוא להצריך חיות גמור, ולמ"ד טריפה חיה הוא דפריך כדפרישית. ויש מפרשים ודלמא נח גופיה טריפה הוה כלומר (הוה) [הוא] לא היה יודע בעצמו אם טריפה הוא ואם לאו באותה שעה לא הוה ידע דמימעיט טריפה מאתך, ואין נראה לר' דהא ודאי טרפות הניכר מבחוץ היה יכול לדעת אם יש בעצמו ואם לאו דבהאי דווקא הזהירו שלא להביא בתיבה, דאי טרפות שבבני מעיים מהיכן הי' לו לנח לדעת מי ומי טריפה בבני מעיים, אלא ה"פ כדפרישית ורבי' יעקב פי' דאדם אית לי' מזלא חי אפי' טריפה אפי' למ"ד טריפה אינה חיה, ואין נראה לר' דבריש פ' אילו טריפות (חולין מ"ג ע"א) מייתי ראיה מישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים להכשיר נקבות המרה בבהמה, מ"ר. וההיא נמי פי' בפ' הניזקין (נ"ו ע"ב) גבי ניקר במוחו ז' שנים ובפ"ק דערכין.
<h2>דף כ.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא, עד שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא אלא מעתה תפסל ביוצא דופן. אפי' לר' שמעון דבהך דרשא מסתמא לא פליגי, אבל אי הוה אמרת דטעמא משום דקדשי מזבח היא, בזה לא היה תימה אי הוה פליג ר' שמעון למימר דקדשי בדק הבית היא. וכי תימא ר' שמעון לטעמיה וכו' והא אמר ר' יוחנן וכו' אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה וכו'. ולפי זה משמע השתא שסותר במסקנא דחטאת קרייה רחמנא, ומקיים דלר' שמעון כשר יוצא דופן משום דהויא קדשי בדק הבית, ופסול רביעה הויא מטעם דמקרא דמשחתם בהם, ולרבנן דפסלי אפי' יוצא דופן הוי קדשי מזבח. ותימה לר' לפי שיטה זו דמשמע למסקנא דהכא דקדשי מזבח היא לרבנן. דבכל מקום שיטת התלמוד דפרה קדשי בדק הבית בפ"ק דזבחים (י"ד ע"ב) בפ"ק דמנחות (ו' ע"ב) ובפ"ג דבכורות גמרא ר' יוסי בן המשולם (כ"ה ע"א) ובפ' אלו קדשים בתמורה (כ' ע"ב) ובפ' טרף בקלפי ביומא (מ"ב ע"א) בכולהו הני קאמר תלמודא שאני פרה דפרה קדשי בדק הבית היא. ועוד דסוף פ"ק דשבועות (י"א ע"ב) קאמר על ברייתא דכת' שאני פרה דכקדשי בדק הבית היא מיקמי דלוקמי כר' שמעון, ובתר הכי פריך אלא מעתה נשחטה תפדה וכו' ומשני הא מני ר' שמעון היא דאמר וכו', שמעינן שדבר פשוט הוא לתלמוד בכל מקום דפרה קדשי בדק הבית היא וליכא מאן דפליג. ואע"ג דמתרומת הלשכה אתיא כדתנן בשקלים [פ"ד מ"ב], מ"מ דינה כקדשי בדק הבית דהא לאו קרבן היא שהרי כל מעשיה בחוץ. ונראה לי דה"פ הכא, אלא מעתה כיון דפסלה בה רביעה בין לר' אליעזר ובין לרבנן תיפסל ביוצא דופן מאיזה טעם שירצה פסול רביעה או מטעם דקדשי מזבח או מטעם דחטאת קרייה רחמנא אלמה תניא דר' שמעון מכשיר, ואין סברא שר' שמעון יחלוק על כל רבותיו על ר' אליעזר ורבנן ויכשירנה ברביעה. אלא הואיל ומום פוסל בה וכו', להכי פסלינן בה רביעה לר' שמעון, ורבנן סברי חטאת קרייה רחמנא ולכך פסלא בה רביעה ויוצא דופן. ומהאי טעמא ניחא נמי הא דקאמר בפ"ק דחולין (י"א ע"א) גבי מנלן דאזלינן בתר רובא חטאת קרייה רחמנא, דהא קאי שפיר האי טעמא לרבנן דר' שמעון במסקנא דהכא, ומיהו בההוא דהתם מצי מודה אפי' ר' שמעון. ובספרי [פיסקא קכ"ד] דריש ליה נמי גבי פסול שלא לשמה וכיוצא בו דהוי כעין פסול גמור מגופה, מ"ר. ומיהו יש ספרים שכתוב בהן כאן גירסא אחרת דמשמע מינה כפי' ראשון שפירשתי, וגריס הכי אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' עד שאינו קדוש, ואלא מאי קדשי מזבח היא תיפסל ביוצא דופן אלמה תניא וכו' ור' שמעון מכשיר, האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היינו דפליגי ר' שמעון ורבנן אלא אי אמרת קדשי בדק הבית היא מי פסלא בה רביעה, פי' כדדרשינן דחטאת קרייה רחמנא לא משמע דפליגי. לעולם אימא לך קדשי בדק הבית היא ולענין רביעה אפי' ר' שמעון מודה דפסלה דכתיב [ויקרא כ"ב] כי משחתם בהם וגו', וזאת הגירסא משמע מינה כדפרישית לעיל שלפי המסקנא הויא לרבנן קדשי מזבח ולר' שמעון קדשי בדק הבית. וגם כתוב בהם בשבועות פ"ק בסוגיא שהבאתי בתר האי דמסיק אלא שאני פרה הואיל ודמיה יקרים, והאי תנא דסבירא ליה דקדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר"ש באין מעמידין. ופי' הוא שהוגה בספרים, ואו"ר שלא יתכן אותו פי', שהרי אין הברייתא דהתם מוכחא כלום שתהא סוברת קדשי מזבח היא, ומה שהוא צריך לומר טעמא דדמיה יקרים, לאו משום דהויא קדשי מזבח ולא שייך בה פדיון כי אם על ידי לב ב"ד מתנה, כמו שהיה סובר תחילה כשהקשה והרי פרה דלא שכיחא וכו', אלא מצי סבר שפיר במסקנא דפרה קדשי בדק הבית, ומ"מ צריך שיהא לב ב"ד מתנה עליהם משום דקדשי בדק הבית היה בכלל העמדה והערכה.
<h2>דף כד:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה. תמה ר' בבכורות שיש לנו בזמן הזה למה אין מותר להכניסם לכיפה ולהמיתם מאליהם על ידי נעילת דלת כי הכא דשרינן בהני קדשים להכניסם לכיפה, בשלמא בימי התנאים ובימי האמוראים שמוכח בהרבה מקומות שהיו ממתינין עד שיפול בו מום, ומעשה בזכר של רחלים זקן דהתם (בכורות ל"ה ע"א) שצרם לו גוי באזנו דמשמע שלא היה להם תקנה כי אם בנפילת מום, זהו לפי שלא היו רוצים להכניסם לכיפה אלא ממתינים שיפול בו מום ויאכלו במומם, אבל מ"מ מי שרוצה להכניסם לכיפה ואינו מוצא כהן שירצה ליקח אותו וימתין עד שיפול בו מום, למה לא יכניסנו לכיפה, ונראה לי כי שמא [אין] להכניסו לכיפה לפי שצריך להמתין שמא ימצא שום כהן שיקח אותו או שמא יפול בו מום ויתנהו לכהן ויקיים מצות נתינה, דתנן בבכורות (כ"ו ע"ב) עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום, משמע ולא יותר, מ"מ אם אינו מוצא כהן שיקחנו יש לו להמתין עד שימצא, אבל תוך ל' או תוך נ' אפי' אמר לו כהן תניהו לי אל יתנהו לו כדקאמר התם. ומיהו לפי טעם זה היה אפשר עדיין לתקן עכשיו בלא המתנת נפילת מום כגון שיתנהו לכהן והכהן יכניסנו לכיפה, ומיהו י"ל שאין זו נתינה, כיון שמתחילה נותנו לדעת שיכניסנו לכיפה ולא יהנה ממנו. ועוד נ"ל ט"א דמשום הפסד קדשים אסור להכניסו לכיפה, דשמא יופל בו מום ויאכל כמוהו בלא שום פדיון, אבל בקדשים דהכא שייך להתיר יותר הכנסת כיפה דאינו הפסד קדשים, ואפי' יפול בו מום לא יאכל כמוהו בלא פדיון, נ"ל.
[ע"ז י"ג ע"ב] אמר אביי משום בזיון קדשים. קש' לי לאביי דלא חייש השתא לטעמא דנראה כמטיל מום דבסמוך, מה היו דחוקים בימי חכמי התלמוד אחר חורבן להמתין בבכור עד שיפול בו מום כדמוכח במס' בכורות, וגם בריש פ' בתרא דבכורות (נ"ג ע"ב) קאמר גבי בכור בזמן הזה דאפשר להציל בו מתקלה כדרב יהודה דמותר להטיל (בו) מום בבכור עד שיצא לאויר העולם וכו', אבל הא פשיטא ליה דמשנולד אסור להטיל בו מום אפי' בזמן הזה, ואמאי יטילו מום בידים, דמטיל מום בקדשים לא הוי כדקאמר בסמוך ואפי' נראה כמטיל מום לא הוי כיון דלית ליה לאביי הכא טעמא דרבא, דכיון דאי לאו טעמא דבזיון קדשים הוה שרינן הכא להטיל בו מום ולעשות עיקור דאיכא צער בעלי חיים, כל שכן דלתקנת אכילה היה לנו להתיר, כיון דאפילו נראה כמטיל מום לא חשיב ליה הכא, דאין לומר דאביי אית ליה שפיר טעמא דנראה כמטיל מום אבל לא הוצרך לו, דהא בתר תירוצא דבזיון קדשים פרכינן ונשחטיה ונשויה גיסטרא. וי"ל דכי היכי דאוסר עיקור משום בזיון קדשים, אסיר נמי לגרום לו מום, דכיון דחי ומתקיים ורואין אותו תדיר במומו איכא בזיון קדשים אפי' בהגרמתו וצ"ע.
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז כ"ד ע"ב] ר' יוחנן אמר גבול יש לה. ר' יוחנן בא לפרש הא דתניא לעיל לוקחין מהן בהמה לקרבן דהיינו דוקא פחותה מבת שלש, אבל בבת שלש יש לחוש לרביעה אפי' לרבנן, אבל אין לפרש דאליבא דר' אליעזר מיירי, וקאמר דפחותה מבת שלש אין לחוש לרביעה אפי' לר' אליעזר, דהא ר"א פוסל לעיל [כ"ג ע"א] בכל הקרבנות כולן אפי' אותן שהם בני שנה בכולהו חייש לרביעה אע"ג דפחותים מבת ג', וכן פרה פסיל לעיל אי לאו דמשמרין אותה משעה שנוצרה או משעה שנולדה, וטעמא משום דלית ליה לר' אליעזר טעמא דגוי חס על בהמתו. וא"ת לרבנן נמי היאך יכול להכשיר פחותה מבת ג' ניחוש דילמא רבעוה לאמה כי מעברא בה, ואמר רבא וולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו כדאמרן לעיל, ובתמורה מוכח בפ' כל האסורין (ל' ע"ב) דלרבנן דר' אליעזר נמי אית ליה לרבא, תריץ דרבא סבר עובר ירך אמו הוא ולהכי קאמר דאפי' לרבנן דהיא וולדה נרבעו אבל ר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, ור' יוחנן לטעמי' דאית ליה נמי בפ' הערל (ע"ח ע"א) ובתמורה בפ' כל האסורין [כיצד מערימין, כ"ה ע"א] דלרבנן דר' אליעזר דעובר לאו ירך אמו הוא, גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה בולדה מתכפר דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא, ואע"ג דבמנחות בפ' התודה (פ"א ע"א) דחי תלמודא עלה מאן לימא לן דטעמי' דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר דלמא אם שיירו אינו משוייר וטעמא דר' יוחנן משום דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש, דיחוייא בעלמא הוא, אבל עיקר הטעם משום דעובר לאו ירך אמו הוא. ותימה לי א"כ תיקשי מה שמקשה התלמוד עליה שם אמאי קאמר התודה שנתערבה בתמורת[ה] (חברתה) אין לה תקנה, אמאי אין לה תקנה לייתי בהמה וולדה וכו' כדפרישית התם. ונראה לי דהא לא קשה מידי אעפ"י שלא תירצו התלמוד, דהא איכא למימר דההיא ברייתא דקתני אין לה תקנה סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא, ותדע (דאיירי) [דהרי] התם [פ' ע"ב] אמרו למדין לפני ר' וכו', סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא כדקאמר בכיצד מערימין (שם) ובפ"ב דגיטין (כ"ג ע"ב) גבי אותה ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו, דקאמר התם מאי טעמא דרבי עובר ירך אמו הוא נעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה, ול"ג בה מאי טעמא דר' יוחנן, דהא לא שייך לפרש שם כלל טעם של ר' יוחנן כי אם טעם של רבי לפרש הברייתא, ועוד א"כ קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא סבירא ליה עובר לאו ירך אמו הוא כדפרישית, והתלמוד לא רצה להאריך התירוץ במנחות, משום דאליבא דר' יוחנן גופי' ניחא ליה לתירוצה, ועוד שגם המקשה לא שאל לייתי בהמה וולדה וכו', כי אם לר' יוחנן ליישב הברייתא דאין לה תקנה אפי' אליביה. וא"ת ליפשוט (בהתודה) [בכיצד מערימין] (שם) דר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וי"ל דהוה מצי למידחי בהך נמי דהכא דאפי' יסבור עובר ירך אמו הוא לא יאסור על ידי היא וולדה נרבעו, אלא יאמר דהואיל ואישתני על ידי לידה שרי, אי נמי יעמיד שמתירין ליקח מהן בהמה לקרבן כמאן דסבר עובר לאו ירך אמו הוא בברייתא בתמורה. מיהו איהו גופיה מצי סבר שפיר עובר ירך אמו, ומיהו לפי האמת אין נראה לדחוק כן שיחלוק בסברא זו על רבא, אלא כמו שפי' דר' יוחנן לטעמי' דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, מ"ר. והא דגריס בכיצד מערימין [שם ע"ב] תיובתא דר' יוחנן תיובתא, או"ר דלאו תיובתא גמורה היא דהא מצי סביר כתנאי דמייתי בתר הכי, אלא הכי קאמר הך ברייתא הויא תיובתא. ורבי יעקב מחק מספרו שם תיובתא, וכתב בתשובה אחת שם בספרים שנכתבו קודם תשפ"ח ל"ג תיובתא, ואמנם בספר.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] דכתיב [ויקרא כ"ב] משחתם מום בם כל שהמום וכו'. ותימה דהכא דריש משחתם לר' שמעון לפסול רובע ונרבע, ובפ' שור שנגח ד' וה' (מ' ע"ב) משמע דדריש ליה מקרא דמן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, דקתני בסוף הברייתא ומן הצאן להוציא את הנוגח, אמר ר' שמעון אם נאמר נוגח למה נאמר רובע וכו', וכן בריש פ' יוצא דופן במס' נדה (מ"א ע"א) מייתי לה אליבא דר' שמעון, ובפ' כל האסורין (תמורה כ"ח ע"ב) מוכח דמאן דדריש הא לית ליה הא, ובפ"ק דזבחים פריך ליה בסופו גבי שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז כ"ד ע"ב] ר' יוחנן אמר גבול יש לה. ר' יוחנן בא לפרש הא דתניא לעיל לוקחין מהן בהמה לקרבן דהיינו דוקא פחותה מבת שלש, אבל בבת שלש יש לחוש לרביעה אפי' לרבנן, אבל אין לפרש דאליבא דר' אליעזר מיירי, וקאמר דפחותה מבת שלש אין לחוש לרביעה אפי' לר' אליעזר, דהא ר"א פוסל לעיל [כ"ג ע"א] בכל הקרבנות כולן אפי' אותן שהם בני שנה בכולהו חייש לרביעה אע"ג דפחותים מבת ג', וכן פרה פסיל לעיל אי לאו דמשמרין אותה משעה שנוצרה או משעה שנולדה, וטעמא משום דלית ליה לר' אליעזר טעמא דגוי חס על בהמתו. וא"ת לרבנן נמי היאך יכול להכשיר פחותה מבת ג' ניחוש דילמא רבעוה לאמה כי מעברא בה, ואמר רבא וולד נרבעת אסור היא וולדה נרבעו כדאמרן לעיל, ובתמורה מוכח בפ' כל האסורין (ל' ע"ב) דלרבנן דר' אליעזר נמי אית ליה לרבא, תריץ דרבא סבר עובר ירך אמו הוא ולהכי קאמר דאפי' לרבנן דהיא וולדה נרבעו אבל ר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, ור' יוחנן לטעמי' דאית ליה נמי בפ' הערל (ע"ח ע"א) ובתמורה בפ' כל האסורין [כיצד מערימין, כ"ה ע"א] דלרבנן דר' אליעזר דעובר לאו ירך אמו הוא, גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה בולדה מתכפר דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא, ואע"ג דבמנחות בפ' התודה (פ"א ע"א) דחי תלמודא עלה מאן לימא לן דטעמי' דר' יוחנן משום דאם שיירו משוייר דלמא אם שיירו אינו משוייר וטעמא דר' יוחנן משום דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש, דיחוייא בעלמא הוא, אבל עיקר הטעם משום דעובר לאו ירך אמו הוא. ותימה לי א"כ תיקשי מה שמקשה התלמוד עליה שם אמאי קאמר התודה שנתערבה בתמורת[ה] (חברתה) אין לה תקנה, אמאי אין לה תקנה לייתי בהמה וולדה וכו' כדפרישית התם. ונראה לי דהא לא קשה מידי אעפ"י שלא תירצו התלמוד, דהא איכא למימר דההיא ברייתא דקתני אין לה תקנה סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא, ותדע (דאיירי) [דהרי] התם [פ' ע"ב] אמרו למדין לפני ר' וכו', סבירא ליה הכי דעובר ירך אמו הוא כדקאמר בכיצד מערימין (שם) ובפ"ב דגיטין (כ"ג ע"ב) גבי אותה ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו, דקאמר התם מאי טעמא דרבי עובר ירך אמו הוא נעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה, ול"ג בה מאי טעמא דר' יוחנן, דהא לא שייך לפרש שם כלל טעם של ר' יוחנן כי אם טעם של רבי לפרש הברייתא, ועוד א"כ קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא סבירא ליה עובר לאו ירך אמו הוא כדפרישית, והתלמוד לא רצה להאריך התירוץ במנחות, משום דאליבא דר' יוחנן גופי' ניחא ליה לתירוצה, ועוד שגם המקשה לא שאל לייתי בהמה וולדה וכו', כי אם לר' יוחנן ליישב הברייתא דאין לה תקנה אפי' אליביה. וא"ת ליפשוט (בהתודה) [בכיצד מערימין] (שם) דר' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וי"ל דהוה מצי למידחי בהך נמי דהכא דאפי' יסבור עובר ירך אמו הוא לא יאסור על ידי היא וולדה נרבעו, אלא יאמר דהואיל ואישתני על ידי לידה שרי, אי נמי יעמיד שמתירין ליקח מהן בהמה לקרבן כמאן דסבר עובר לאו ירך אמו הוא בברייתא בתמורה. מיהו איהו גופיה מצי סבר שפיר עובר ירך אמו, ומיהו לפי האמת אין נראה לדחוק כן שיחלוק בסברא זו על רבא, אלא כמו שפי' דר' יוחנן לטעמי' דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, מ"ר. והא דגריס בכיצד מערימין [שם ע"ב] תיובתא דר' יוחנן תיובתא, או"ר דלאו תיובתא גמורה היא דהא מצי סביר כתנאי דמייתי בתר הכי, אלא הכי קאמר הך ברייתא הויא תיובתא. ורבי יעקב מחק מספרו שם תיובתא, וכתב בתשובה אחת שם בספרים שנכתבו קודם תשפ"ח ל"ג תיובתא, ואמנם בספר.
[ע"ז כ"ד ע"א] דאמר רבא וולד נוגחת אסור וכו'. אליבא דרבא דאית ליה עובר ירך אמו הוא קפריך. ותימה לרבנן נמי תיקשי ניחוש שמא עלה עליה עול כי מיעברא נפסלה בעול דהיא וולדה עלה עליהן עול, ושמא יש שום מיעוט בפסול דאין לנו לפוסלה על ידי עלה עול על אמה כשהיא מעוברת כמו ברביעה ונגיחה, או שמא לא שייך היא וולדה לומר בכבידות העול כמו בהנאת הרביעה והיזק הנגיחה וצ"ע, מ"ר. אימא ישראל היו משמרים לאמה משעה שנוצרה. וא"ת וגם אביה יצטרכו לשמור למ"ד זה וזה גורם אסור, ור' אליעזר אית ליה הכי התם בסוף תמורה [ל' ע"ב], והוה מצי למימר דנהי דזה וזה גורם אסור, זהו כשהאם גורמת האיסור אבל כשהאב גורמו אין חוששין לזרע האב. ועוד י"ל דבנרבעו חולין לא אסרינן אפילו אמה אלא משום דבזיא מילתא ובאב לא בזיא מילתא דלא מינכר ואינו ידוע לעולם, מ"ר. הניחא לרבא אמר רב נחמן וכו' אלא לרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן דאמר מחלוקת שנרבעו כשהן חולין וכו'. גירסת האמוראים הפוכה בסוף מס' תמורה [ל' ע"ב] והוי כלישנא אחרינא כהרבה גירסאות הפוכות שבתלמוד שהבאתי בכתובות בסוף פ' המדיר, וגירסא דשמעתין דומה שנראית, משום דלגירסא דהתם משמע צריך לומר דפליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא ארב הונא בר חיננא דלישנא בתרא כמו שאפרש. מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשהן חולין דברי הכל מותרין. בסוף תמורה [שם] מפרש טעמא דברי הכל מותרין משום דאישתני, ותימה לי דנרבעו כשהן מוקדשין נמי הוי שינוי כשילדה, כדאמר בפ' כל הצלמים (מ"ו ע"ב) יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד גבי חיטין ועשאתו קמח ומייתי ראיה לאיכא דאמר דלקמן [מ"ז ע"א] מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים, והני נמי כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי, פי' דהוי שינוי כשעשאתן קמח כמו שילדו, ומשני התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דדשה הוא דאחיד באפה והכא מעיקרא חיטי והשתא קמח, ואמאי לא פשיט איפכא דחשיב שינוי על ידי הך דהכא דנרבעו כשהן חולין וכו', כיון דמטעם שינוי שרינן ליה. וכן ללישנא קמא דלקמן דקאמר לאו איתמר עלה אמר רב נחמן וכו' אבל עיברו ולבסוף נרבעו לא, פי' וכמו כן יש לאסור חיטין ועשאתו קמח, היכי פשיטא ליה לדמויי שינוי חיטין ועשאתו קמח לשינוי דעיברו ולבסוף נרבעו וילדו לידמייה לשינוי דנרבעו כשהן חולין, כיון דמטעם שינוי שרינן. וי"ל דפשיטא לי' דנרבעו כשהן חולין הוא שינוי גמור ביותר שלא היו עדיין קדושים כלל בשעת הרביעה. ועוד או"ר דמסתבר דאישתני דקאמר התם לאו מטעם שינוי קאמר, אלא ה"פ אישתני ולא בזיא מילתא, שבשעת רביעה היה עדיין חולין וגם לא היתה מעוברת עדיין, דקאמר התם [תמורה שם] לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שנרבעו כשהן מוקדשין דר' אליעזר סבר בזיא מילתא ורבנן סברי לא אמרינן אבל נרבעו כשהן חולין הואיל ואישתני דברי הכל מותרין, פי' ולא בזיא מילתא ואין לנו לאסור משום בזיון קדשים כמו בנרבעו כשהן מוקדשין ולא דמי לשינוי דלקמן כלל. ולפי גירסא דהתם צריך לומר דר' הונא בר חיננא דלישנא קמא [פליג אלישנא בתרא] דקאמר לעיל אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא וכו', וא"כ כיון דטעמא דר' אליעזר משום דעובר ירך אמו, אפי' נרבעו כשהן חולין יש לנו לאסור מטעמא דעובר ירך אמו גופי' דהיא וולדה נרבעו, אבל אי גרס התם כגירסא דשמעתין דרב הונא בר חיננא מוקי פלוגתייהו בנרבעו כשהן חולין, אתי שפיר טפי, דלא פליג רב הונא בר חיננא דלישנא קמא אלישנא בתרא מידי, אלא שלשון אחר קאמר, אבל האחד מן הלשונות אינו חולק על חבירו, ובהך דגרס לקמן בפרק כל הצלמים אמר רב נחמן אמר רבה בר אהבה מחלוקת כשנרבעו ולבסוף עיברו גרס התם רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט. פירש"י ושוחט בחוץ לא מיקרי דמיירי בקדשי בדק הבית. וקשה לר' דקאמר בסמוך מפני שנראה כמטיל מום, דאפי' מום מעליא הוא, והא בקדשי בדק הבית לא כתוב איסור הטלת מום כי אם בקדשי מזבח דכתיב (ויקרא כ"ב) תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ועוד דקאמר ה"מ וכו' השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, משמע דבראוי להקרבה קיימינן. ונראה לר' דלעיל מיירי בקדשי מזבח, ומ"מ לא מחייב משום שוחט בחוץ הואיל ולא חזי לפתח אוהל מועד, דאפי' שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי בפ' שני שעירים במס' יומא (ס"ג ע"ב), כל שכן בזמן הזה דלא איכא מזבח כלל שמא לא מיחייב משום שחוטי חוץ, ור' יוחנן נמי דקאמר בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) כל הקדשים שהיו שם כשנפגם המזבח פסולין, אלמא דחויים הם ואין ראויין לפתח אוהל מועד, ואע"ג דקדשים שהוקדשו בשעה שאין מזבח כשירין לכשיבנה ולא אמרינן בהו דחוי מעיקרו הוי דחוי כדמשמע בזבחים בפ' קדשי קדשים (שם), ומה שאמר ר' יוחנן כל הקדשים שהיו שם פסולין לעולם אפי' אחר שיעשה המזבח שלם כתיקונו, זהו דווקא כשהיו שם גם קודם שנפגם דהוו להו נראה ונדחה, מ"מ כיון שאם נשחטים בלא מזבח פסולין, אין חייבין על שחיטתן בחוץ כל זמן שאין מזבח כמו שאין חייבין על שחיטתן חוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, ומיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה (ק"ז ע"ב) אמר המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב, ומשמע דה"ה שוחט, ואמאי והלא אינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד, ואו"ר דדווקא נקט מעלה דהכי משמע ודאי מדלא איפליגו בשוחט בין ר' יוחנן וריש לקיש דהתם, ומיירי בקטורת כדאיתא בפ' קדשי קדשים (נ"ט ע"א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, אי נמי מצי' לאוקמי אפי' במנחה [ואפי'] את"ל [דאין] (ד)קריבה בלא מזבח במקומו כקטורת כי שמא בלא מזבח יכול כהן לקדש מנחה בכלי שרת ולקמוץ, ולא דמו (ל)קידוש מנחה וקמיצתה לשחיטת הזבח להצריך מזבח, דגבי שחיטה כתיב [שמות כ'] וזבחת עליו אבל גבי קידוש מנחה לא כתיב, וחסרון מזבח בשעת הקטרה דמנחה בחוץ לא משוי לה אין ראוי לפתח אהל מועד דכיון דראויה מנחה להקטרה בפנים אם היה שם מזבח להקטיר עליו חשיבא ראוי בפנים דכיון דאין כאן חסרון אלא שאין מזבח להקטיר עליו, והוה כמו שוחט בחוץ קדשים בזמן הבית והמזבח, בשעה שאין שום סכין לשחוט בה בפנים דמסתבר דבחסרון סכין דהקדש בפנים לא חשיב אין ראוי לפתח אהל מועד שאעפ"י שנשחט היטב אינו ראוי. ועוד י"ל דאפי' הקטרת מנחה בפנים במקומו של מזבח כשירה כמו קטורת מדקאמר בפ' קדשי קדשים (שם) מודה רב בדמים דמשמע דוקא בדמים (בלא) [ולא] הקטרה, אי נמי יש להעמידה כגון שבנה המזבח במקומו דהשתא הוי ראוי לפתח אהל מועד אעפ"י שאין בית כיון דקידשה לעתיד לבא והוא הקריבה חוץ, מ"ר.
וקש' לי לפי' תינח דבקדשי מזבח משני שפיר מפני שנראה כמטיל מום, אבל בקדשי בדק הבית מה יתרץ, בקדשי בדק הבית תקשי מה שהקשה למעלה, דמאי נראה כמטיל מום שייך לומר כיון דאין בהם שום איסור הטלת מום כלל, ועוד אפי' תימא דקרי ליה נראה כמטיל מום מדרבנן וחומרא בעלמא הוא, מ"מ קשה דפריך מום מעליא הוא [הא] בקדשי בדק הבית אינו מום מעליא, ולכך לא יכול רבא לומר מפני שמטיל מום ובכל הקדישות קאמר תנא בהמה תעקר בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית, ועוד דחרמין הם קדשי בדק הבית. ונראה לי דבקדשי בדק הבית מיירי שפיר כפירש"י, ושייך בהו שפיר איסור הטלת מום הואיל ואין יוצאין מידי מזבח לעולם, וראיה לדברי דאמרינן בפ' בתרא דתמורה (ל"ג ע"א) דקדשי בדק הבית תמימים יקברו, פי' דבעו העמדה והערכה, ובעלי מומין יפדו, וקאמר התם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לר' שמעון דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה אמאי תמימים יקברו, ומשני משום דחזו להקרבה כדתניא התפיס תמימין לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח שכל דבר הראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח לעולם, ש"מ דבעו העמדה והערכה כדין קדשי מזבח מטעם דחזו להקרבה, ומהאי טעמא שייך בהו איסור הטלת מום אפי' מן התורה ולכל הפחות מדרבנן, והאי דפריך מום מעליא הוא, ולא תקשי אי איתא דאינו אלא מדרבנן, מאי קאמר מום מעליא הוא, דשפיר קשיא ליה דלא היה לו לומר רק סתמא מפני שמטיל מום בקדשים, וממילא הוה ידעינן דאיסור הטלת מום דשייך בקדשי בדק הבית קאמר משום דחזו להקרבה, ומדקאמר נראה כמטיל מום משמע שיש שום טעם טפי בעלמא דאינו מטיל מום ממש כשאר מטיל מום בקדשי בדק הבית. והקשה לי על מה שאני אוסר מן התורה דבמנחות בריש פ' המנחות והנסכים (ק"א ע"א) משמע דהא דמתפיס תמימין לבדק הבית אין יוצאין מידי מזבח לעולם הוי מדרבנן, דקאמר שמואל התם בריש פירקין אפי' הם טהורים נפדין גבי המנחה והנסכים, וקאמר התם אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים וכו' הוה הדר ביה, פי' דהכא נמי טהורים אין נפדין מסתמא, ומשני שמיע ליה ולא הדר ביה, לאו אמרת כיון דלא שכיחי לא מיפרקי הכא נמי כיון דלא שכיחי לא מיפרקי, משמע דאינו אלא מדרבנן, והוה מצי למימר דהיינו דוקא לשמואל, אבל לשאר אמוראי דהתם דאמרי טהורין אין נפדין, סבירא להו דמתפיס תמימין לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם הוה מן התורה, ומיהו אין נראה לר' לומר כן, דעל כרחך לשמואל לכל הפחות תיקשי קושיא דתמורה לר' שמעון אמאי יקברו תמימים, אלא ודאי משמע אפי' לשמואל הוי תירוצא דתמורה, ושוב אין לנו הוכחה מתמורה דהוי מן התורה, אלא י"ל דאפי' מדרבנן הוה מ"מ ניחא כדפי', נ"ל. ועוד נראה לי ראיה מההיא שמעתין (מנחות ק"א ע"א) דלמ"ד טהורין אין נפדין זהו מן התורה, דקאמר ר' אלעזר כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא, שהרי אמרה תורה [ויקרא ה'] מחטאתו על חטאתו, ואמאי מייתי קרא דמחטאתו על חטאתו כיון דאותו שאין נפדין זהו מדרבנן והוה ליה למימר חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא דכטמאה היא דלא חזיא למילתא כשהעשיר, והיא הוקדשה לצורך מנחת חוטא, אבל אי סבירא ליה דשאר טהורים אין נפדין מן התורה אתי שפיר בפשיטות דקאמר חוץ ממנחת חוטא, דגלי בה קרא שהיא נפדית, והא דפריך הכא ולהוי כמטיל מום בבעל מום, מקדשי מזבח נראה דפריך דבקדשי בדק הבית אינה נראית פירכא כיון דאינו אלא מדרבנן וקא' שלא היה לו לומר נראה כי אם סתם.
ועל הא דקשיא לי לפי' ר' מה תירץ התלמוד בקדשי בדק הבית, מתרץ ר' דבקדשי בדק הבית נתרץ דגזרי' שלא לנשר פרסותיו גזירה אטו קדשי מזבח לכך לא היה צריך לתרץ רק שבקדשי מזבח הוי מטיל מום והוה גזרינן קדשי בדק הבית אטו קדשי מזבח, דהשתא נמי דקאמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, לא קאי האי טעמא אלא לקדשי [מזבח] דבקדשי מזבח הוא נראה כעובר מטיל מום (בקדשי מזבח) שאסור להטיל בהם מום, וקדשי בדק הבית הוו גזירה אטו קדשי מזבח דנראה כמטיל מום לא שייך בהו דכיון שלא הזהירה תורה עליהן אין נראה כעובר בהטלת מום בהם, ואין לאסור מטעם נראה כמטיל [מום] בקדשים אי לאו משום גזירה אטו קדשי מזבח, והכי נמי אשכח בפ' ראשית הגז (קל"ה ע"א) ובפ"ב דבכורות (י"ד ע"א) דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה גזירה אטו קדשי מזבח, לכך מחקתי דדמי ודמי דכי היכי דגיזה ועבודה אסור מן התורה בקדשי מזבח, ה"ה הטלת מום כל כמה דלא קים לן טעמא דתמים יהיה לרצון.
